• Shmuel Sackett

זכות להיות בחוץ

ראשית, הוצרכנו להתפלל בחוץ. לאחר מכן לפגוש את הנכדים בחוץ. ועכשיו הם מכריחים אותנו לבנות את הסוכה שלנו בחוץ?? זה מטורף! עד כאן!

אה, רגע… סוכה אמורה להיות בחוץ.

סוף סוף, אנחנו יכולים לעשות משהו כמו שתוכנן! הידד!!

אבל למה זה? אם סוכות מסמל את יציאת מצרים, מדוע רק החג הזה הוא בחוץ? כשקיבלנו את התורה בחג השבועות, האם הר סיני היה בפנים? כשחצינו את הים בשביעי של פסח, האם זה היה באחד מפארקי מים המקורים? כאשר ה"מן" נפל במנה כפולה ביום ששי, האם זה היה בתוך האוהלים? מה דעתכם כשעם ישראל הביא קורבנות בבית המקדש… בפנים או בחוץ? כאשר המלך קרא את התורה במהלך "הקהל" האם זה היה בתוך בניין? אפילו מצוות הדלקת נרות חנוכה – מהי הדרך האותנטית לעשות זאת; בפנים או בחוץ?

התשובה לכל האמור לעיל היא מילה אחת: בחוץ! אם זה נכון (וזה נכון) מדוע עשינו הכל בפנים במהלך כל השנים האלו? פשוט… לא תמיד עשינו את זה ככה! מה?

לפני שנים, כשהעולם היהודי חי כמעט אך ורק בארץ ישראל, הדברים צויינו בצורה שונה בהרבה ממה שהם כיום. מרכז החיים היהודיים היה בית המקדש, לא בית הכנסת, והנקודה העיקרית בכל שלושת הרגלים הייתה העלייה לרגל המסיבית לירושלים. כולם באו; גברים, נשים וילדים. החגיגות אכן היו בחוץ. איפה אתם חושבים שכל אותם עולי הרגל שהו… במלון המלך דוד? אותם "לא-ירושלמים" מנו יותר מ-1,000,000 איש והם פשוט התמקמו ברחובות! הרוב המכריע של סדרי הפסח – עם קרבן הפסח הקלוי – התקיים מחוץ לבתים! תנסו לעצום עיניים ולדמיין את הסצנה. יותר ממיליון יהודים בירושלים שרים, מספרים את סיפור הפסח לילדיהם ומשבחים את ה'… הכל בחוץ. ואז, פחות מחודשיים לאחר מכן, שוב בחוץ, לרגל חג השבועות. ואז, כמה חודשים אחר כך, כל העם עומד בחוץ כדי לצפות בכהן הגדול ביום הכיפורים. כמה ימים אחרי זה, והנה אנחנו שוב – בבית המקדש (כן, בחוץ…) רוקדים ב"שמחת בית השואבה" והרשימה עוד ארוכה.

חשוב להדגיש, שכשאנחנו יושבים על הרצפה ובוכים בתשעה באב, זה לא רק בגלל חורבן שני בתי המקדש. זה גם בגלל שגלינו מארצנו והכל השתנה. במשפט אחד: הפכנו מאומה חיצונית לקהילות פנימיות. היהודים נסעו לפולין, תימן, רוסיה, מרוקו, יוון, ליטא, הונגריה, עירק ועוד ועוד, מה היה הדבר הראשון שהם עשו? הם הכניסו את ספרי התורה ונעלו את הדלתות.

כל קהילה בנתה את בית הכנסת שלה. כל קבוצה חסידית בנתה ישיבה משלה. לכל רב היו תלמידים משלו, ואילו – במידה מסוימת – זה היה נכון גם בארץ ישראל, אבל היה הבדל אחד עיקרי: בקהילות בחוץ לארץ הקפידו להיות מבודדים זה מזה באופן כללי. ליל הסדר היה עדיין אירוע קדוש ונהדר, אך למשפחה ולחברים בלבד, והכניסה לבתי כנסת בראש השנה ויום כיפור הגיעה באמצעות כרטיסים ששולמו מראש בלבד. העולם הפתוח, הציבורי והחיצוני של התורה הסתגר ונסגר… כל זה, למעט סוכות!

נקפוץ קדימה לשנת 2020. כולם מסכימים שימי המשיח מתקרבים. אנחנו לא יכולים להסביר מדוע, מתי או איך, אבל כולנו מרגישים שמשהו שאינו בשליטתנו קורה. אולי זו הסיבה שה' מחזיר אותנו לשהות בחוץ. בעוד חיינו הפרטיים נכנסו פנימה, עולם התורה בהחלט חוזר להיות כפי שהיה… תחת כיפת השמיים, יחד כאומה אחת. להתפלל בחוץ, לשמוע קול שופר בחוץ, ולקרוא את התורה בחוץ – מאוד דומה לאופן שהיה – ויהיה – בחוץ בבית המקדש.

אז תהנו בסוכות! תהנו מחיק הטבע בחג היחיד שמעולם לא יצא לגלות! הימים המיוחדים הללו נחגגו מתחת לכוכבים ב-3,333 השנים האחרונות (בדיוק!) ויכינו אותנו להיות – שוב – לאומה מאוחדת וחיצונית בארץ ישראל.

חג שמח!